היסטוריה

לידתה של תלי

תלי הוקמה ב-14 בדצמבר 2000, כדי להסדיר את זכויות התסריטאים והבמאים לתמלוגים, לגבות ולחלק את התמלוגים. בעת הקמתה, ידעו המייסדים שמדובר בפרויקט שאפתני, עם סיכונים רבים, אך היו בטוחים שתוך זמן קצר תוכל החברה לפעול כעניין שבשגרה. הם לא העריכו כלל, כמה כוחות רבי עוצמה יפעלו במטרה לחסל את הפרויקט, וכמה שנים יחלפו בטרם יהפוך לעובדה קיימת.

העיתוי להקמת תלי אינו מקרי. שנות ה-90 היו השנים בהם התבסס מעמדה של היצירה המקורית הישראלית בקולנוע ובטלוויזיה. בעיקר בעקבות תחילת שידורי הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה למנויים. לראשונה, הקהל הישראלי הביע אמון בסדרות טלוויזיה בעברית, אך התסריטאים והבמאים, שהם האחראים להולדת היצירה, עבדו בתנאי עבודה ותשלום מחפירים. בין היתר, בלטה במיוחד העובדה, שדווקא הם, אינם זוכים ליהנות כראוי מפירות ההצלחה של יצירתם.

בשנת 1999, יזם יו”ר איגוד התסריטאים באותה תקופה, אבי שמש, ועדת בדיקה לייצוג התסריטאים באקו”ם, חברת התמלוגים של היוצרים המוסיקליים. הבדיקה העלתה שאקו”ם מחלקת תמלוגים באופן לא שקוף, המוטה באופן בוטה לרעת התסריטאים: תסריטאי קולנוע כלל לא נכללו בין הזכאים לתמלוגים ולתסריטאים לא ניתנה אפשרות לנציגות בדירקטוריון. המסקנה הייתה, שעל התסריטאים להקים לאלתר חברת תמלוגים עצמאית. למרות ההבנה שמדובר בסיכון לא פשוט, אסיפת חברים של התסריטאים הביעה תמיכה גורפת במהלך.

ההחלטה המשמעותית הראשונה, עוד בטרם הוקמה החברה, הייתה האם לחבור לבמאים ולהקים חברה משותפת. זאת לאחר שקבוצת במאים בראשות הבמאי אורי ענבר, הקימה חברת תמלוגים בשם תב”י. בקרב התסריטאים הייתה התנגדות לחבירה. החוק הישראלי לא קבע במפורש שבמאי הוא יוצר והיה חשש שהבמאים יהיו ל”נטל” על התסריטאים. אבי שמש ואורי ענבר התעקשו שהפרויקט המורכב והמסובך, שעדיין לא נולד, חייב לצאת לדרך תוך איחוד כוחות של שני המגזרים ושכנעו את חבריהם לחבור ולהקים את תל”י – חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה.

הדירקטוריון הראשון של תלי מינה את אבי שמש למנכ”ל החברה ואת אורי ענבר ליו”ר. המימון לפעילות החברה הגיע מהלוואה שנלקחה מהבנק בערבות אישית של מספר חברים.

מהיום הראשון, אקו”ם הפעילה מנגנון בירוקרטי שהפך את המעבר מאקו”ם לתלי לכמעט בלתי אפשרי; וזכייני ערוץ 2 ניצלו את המצב כדי לנהל מדיניות של “הפרד ומשול”. חלק מהתסריטאים חברי אקו”ם (גם כאלה שהצביעו בעד המהלך), הבינו שמעבר לחברת תמלוגים, המהלך דורש גם התחייבות אישית, והחלו לחשוש שיאבדו את התמלוגים שלהם; שכן, אקו”ם איימה כי המהלך יהיה בלתי הפיך.

בשלב זה, כמאה תסריטאים “אידיאולוגיים” הביעו אמון במהלך של תלי. מספר שהספיק כדי להצדיק הקמת חברת תמלוגים עצמאית; אבל מעט מכדי לתת לה את הכח הנדרש. וכך, זכייני ערוץ 2 – ערוץ השידור המשמעותי ביותר באותה תקופה – משכו את הזמן, חלקם הציעו סכומים לא סבירים וחלקם פשוט התעלמו מקיומה של חברת התמלוגים החדשה.

בתחילת שנת 2002, שנה וחצי לאחר הקמתה, תלי עדיין לא גבתה ולא שילמה, ולו שקל אחד, לחבריה. היה ברור שאם לא ישולמו תמלוגים עבור שנת 2001, הרי שכל המיזם השאפתני הזה בסכנת קריסה.

חלוקת התמלוגים הראשונה

מספר חברים בתלי התגייסו והגיעו למשרדי מועצת הרשות השניה כדי לדרוש שתתערב. כתוצאה, שלחה המועצה מכתב חריף לזכיינים. צעד משמעותי נוסף, היה החלטת תלי להגיש צו מניעה נגד הזכיינית “רשת”.

כמה ימים לפני הדיון בבית המשפט, הזכיינית “טלעד” הייתה הראשונה להעביר לתלי מקדמות על חשבון תמלוגי 2001. מיד אחרי “טלעד”, הצטרפו גם “רשת” ו”קשת”, וצו המניעה מעולם לא הגיע לדיון. באפריל 2002 הפכה תלי לחברת תמלוגים משלמת.

בעקבות המהלך זכתה תלי לאמון התסריטאים ומאות החלו לנהור מאקו”ם לתלי (הם כונו בתלי “העליה השניה”). אלא שגם אחרי האופוריה המוצדקת, צריך לזכור שמדובר, בסך הכל, במקדמות, ולא בהסדרת תמלוגים חדשה, שלמענה הוקמה תלי. תלי החלה להבין שאפשר אולי לנהל “מאבק” על זכויות, אבל כסף אי אפשר להשיג רק במאבקים.

בשנת 2003 מונה עו”ד אהרן נחומי ליועץ המשפטי של תלי. נחומי גיבש לראשונה אסטרטגיה סדורה לשמירת הזכויות לתמלוגים של התסריטאים והבמאים ולניהול המו”מ עם גופי השידור.

בכל הנוגע למו”מ, גרס עו”ד נחומי, כי עדיף לקבל שקל בהסכמה מאשר הסיכוי לקבל שקל וחצי במאבקים או בצעדים משפטיים כופים. במיוחד מאחר ולתלי נכונה מערכת יחסים ארוכה ומתמשכת עם כל גופי השידור.

גישה הזו הפכה לחלק מהדי-אן-איי של תלי, מתוך הבנה שרק אורך רוח, עיקשות וכבוד הדדי יובילו את חברת התמלוגים הצעירה אל היעד. 

בשנת 2005 החלו להראות הניצנים ראשונים של גישה זו: תלי חתמה בשנים אלה על הסכמים מלאים עבור התסריטאים עם זכייניות ערוץ 2, ערוץ 10, yes וגורמים רבים נוספים.

מהפכת שמירת הזכויות ו”סעיף תלי”

חשוב להדגיש כי ליבת הפעילות של תלי ממוקדת בשמירת זכויות, כמי שמחזיקה בידה זכויות שהועברו אליה על ידי חבריה. זכויות אלה הן הבסיס לדרישה של תלי לקבלת תמלוגים עבור רישיון לשימוש. אך באותם ימים, כל נושא שמירת זכויות יוצרים לא היה ברור לחברי תלי, ורבים מהם חשבו  ש”זכויות” ו”תמלוגים” הם סוג של זכויות טבעיות ששייכות ליוצר מקדמת דנא, לנצח וללא עוררין.

בשטח, גופי שידור ומפיקים התנגדו לשמירת זכויות – בטענה שזה בלתי אפשרי, מאחר שהמפיק חייב לשמור את כל הזכויות בידיו. יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים הקנו (ומקנים) למפיקים ולגופי השידור יתרון משמעותי במו”מ, מול התסריטאי והבמאי הבודד, ובהתאם – חברי תלי נאלצו להתפשר. גם במקרים בהם היה נדמה ליוצרים שהצליחו לשמור בידיהם את זכויותיהם, בפועל הסתבר שמדובר בסעיפים מעורפלים שלא היה להם תוקף משפטי.

ההתנגדות מבחוץ איימה לחלחל פנימה. לחץ כבד הופעל על ידי חלק מחברי תלי, שגרסו כי ייתכן שהמפיקים וגופי השידור צודקים, ואכן בלתי אפשרי לשמור זכויות. הם טענו שתלי צריכה לאמץ מדיניות אחרת, פתרון בצורת סעיף “הסכמי” שיעגן את העברת התמלוגים, אבל לא יחייב שמירה על הזכויות.

מול הקולות האלה, עו”ד נחומי התעקש כי שמירת הזכויות לתמלוגים חייבת להיות קניינית, סדורה וברורה, אחרת עלולים התסריטאים והבמאים, ותלי כנציגתם, למצוא עצמם נטולי זכות משפטית ממשית לתמלוגים. בתלי הבינו את המחיר הכבד שחברת התמלוגים וחבריה עלולים לשלם על ההתעקשות הזו, אבל גם ידעו שבלעדיה לא תהיה לתלי זכות קיום לאורך שנים. לבסוף, דירקטוריון תלי תמך בהתעקשות על הסדרה קניינית. 

מכאן, יצאו המנכ”ל אבי שמש ועו”ד נחומי לדרך ארוכה, שנמשכה שנים, לעגן ולבסס את מדיניות שמירת הזכויות של תלי.

הצעד הראשון היה, להבטיח שבכל היצירות המיוצגות על ידי תלי נשמרו זכויות. לשם כך, תלי קיבלה את אחת ההחלטות הקשות בתולדותיה: לדרוש מכל חבריה להעביר כל הסכם אישי לצורך בדיקת סעיף הזכויות.

במקביל, תלי החלה בתהליך של גיבוש נוסח סעיף שמירת זכויות מוסכם ואחיד, שיהיה מקובל על כל גופי השידור וישחרר את התסריטאים והבמאים ממאבקים אישיים בכל הפקה והפקה. לצורך כך, תלי הקשיבה לטענות גופי השידור והמפיקים וניסתה למצוא להם מענה אמיתי. טענות אלה התייחסו לחשש מפני הפגיעה ביכולת המסחור של היצירה, מכירתה לעוד גופי שידור או לחו”ל, בשעה שהיוצר שותף לבעלות בזכויות.

עו”ד נחומי מצא לבסוף מענה, בצורת נוסח מינימלי אחיד המצמצם את הקניין של חבר תלי (המועבר לחברת תלי) לפיסה – חלקת אלוהים קטנה – של זכות המיועדת לצורך של גביית תמלוגים בלבד ואינה יכולה למנוע או לעכב שימוש אחר. הסעיף נוסח כך, שהוא יבטיח את הזכות לתמלוגים גם לשימושים עתידיים של מדיה חדשה, VOD, אינטרנט וכל שינוי טכנולוגי שיבוא אחריהם.

לאחר תהליך סיזיפי שכלל עשרות פגישות בין נציגי תלי לזכייניות הערוצים, רוב גופי השידור השתכנעו לקבל את הנוסח שמכונה עד ימים אלה  “סעיף תלי“, ובכך הסירו בהדרגה את העול מעל חבר תלי הבודד. המשמעות: חברי תלי יכולים, כדבר שבשגרה, להכניס את הסעיף לכל הסכם התקשרות ולהבטיח את זכותם לתמלוגים – לכל חייהם ושבעים שנה לאחר מותם, ליורשיהם.

אולם, כפי שנראה מיד, זה לא קרה ביום אחד.

משבר קיומי מול חברת HOT

בחברת הכבלים HOT המשיכו לדבוק בתפיסת העולם שמתעלמת מזכותם של תסריטאים ובמאים לתמלוגים. באותה תקופה, HOT הייתה מונופול בתחום הטלוויזיה למנויים. מנכ”ל HOT באותה תקופה, רם בליניקוב, הורה שבכל הפקות HOT, יאסר על התסריטאים והבמאים להכניס את סעיף תלי. מי שלא יסכים לוותר, יאבד את פרנסתו. כלומר, אבד לתלי הבסיס לדרישה של דמי רישיון מ-HOT, המשתמש הגדול ביותר ביצירות חברי תלי.

בצעד משלים להתנגדות HOT, איגוד המפיקים העצמאיים, דרש גם הוא מחבריו שלא לאפשר שמירת זכויות בכל ההפקות בתעשייה. גופי השידור עקבו מצידם בעניין אחר החגיגה והמתינו לרגע בו תלי תוכרע וגם הם יוכלו להימנע מתשלום תמלוגים ליוצרים.

מול התנהגות כוחנית ומונופוליסטית זו, עמדו התסריטאים והבמאים בגבורה: הם סרבו לחתום על הסכמי התקשרות מול HOT, כשחלקם שלמו על כך במחיר של אבדן פרנסה (למשל, תסריטאית בסדרה “השמינייה”, שפוטרה לאלתר אחרי שלא הסכימה לחתום על הסכם שאינו כולל את “סעיף תלי”).

במקביל, יצאו איגודי התסריטאים והבמאים בקמפיין ציבורי שכלל הפגנות ואירועים פומביים יצירתיים, כמו מופעי מוסיקה, מניעת הקרנות בכורה ליצירות HOT, ועוד. האירועים, אותם הוביל היוצר עמית ליאור, יו”ר איגוד התסריטאים באותה תקופה, חשפו את התנהלותה הצבועה של HOT –  שמצד אחד השיקה מסעות פרסום המתגאים בסדרות הדרמה וסרטי התעודה המקוריים שלה, אך מצד שני, גזלה את הזכויות של יוצריהם.

היצירתיות הגיעה גם לגזרה המשפטית. תלי יזמה סוג של “התפרקות מרצון”, כאשר החזירה את הזכויות לכמה חברים וחברות, אשר היה ידוע בוודאות כי שמרו על זכותם ביצירות. הם תבעו, בסיוע תלי, את HOT ישירות, ולאחר שזכו, חייב בית המשפט את HOT להיכנס איתם להליך בוררות, כדי לקבוע את שיעור התמלוגים המגיעים להם, פרטנית.

צעדים אלה גרמו נזקים ל-HOT והביאו אותה לחשב מסלול מחדש. הקש ששבר את גב המונופול, היה ההבנה, כי מרגע שהיא מחויבת להיכנס לבוררות מול תסריטאים ובמאים בודדים, עדיף לה כבר לעשות זאת בצורה מרוכזת מול תלי. זו הייתה הוכחה חשובה, שבתעשייה מסודרת, חברת תמלוגים נדרשת לא רק ליוצרים, אלא גם למשתמשים; והיא חוסכת לאחרונים את “כאב הראש” שכרוך בהתמודדות עם כל תסריטאי ובמאי בנפרד.

בשנת 2006 HOT חתמה על הסכם עם תלי, בו היא מכירה ב”סעיף תלי”.

חלוקת תמלוגים ראשונה לבמאים

תלי, כמובן, לא שכחה את הבמאים. חברת התמלוגים גיבשה אסטרטגיה לפיה כדאי להבקיע קודם את התעריפים עבור התסריטאים – שהזכויות שלהם “ותיקות” – ורק לאחר שאלה יוסדרו, להתחיל בדיון על תמלוגים לבמאים. במקביל, תלי הגישה תביעות משפטיות, שהמתינו מספר שנים, להכרת בית המשפט בבמאי קולנוע וטלוויזיה כבעלי זכויות יוצרים ביצירותיהם.

בשנת 2007 התקיימה חלוקת התמלוגים הראשונה לבמאים. וכשיש מה לחלק, צריך להחליט איך לחלק. עוד מימיה הראשונים, תלי הקימה ועדות רפרטואר, שכללו את מיטב התסריטאים, שהגישו המלצות לעקרונות לפיהם יחולקו התמלוגים ליצירות השונות המיוצגת על ידי תלי. עתה, הצטרפו לרפרטואר תלי גם היצירות של הבמאים, דבר שדרש הערכות מחודשת של הוועדה החשובה. ועדת רפרטואר, שפועלת בשקיפות מלאה, הפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מהממשל התאגידי של תלי.

ב-2017 התקיים גם ניסיון נוסף להגיע להסכם עם רשות השידור. בין היתר, התקיים הליך גישור מול שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר. רשות השידור סירבה להכיר בזכויות התסריטאים והבמאים, בטענה כי החוק קובע כי “זכות היוצרים ביצירה שהוכנה על פי הזמנת הרשות תהא נתונה לרשות, זולת אם הוסכם אחרת” (סעיף 38 לחוק רשות השידור). דורנר דחתה את הטענה על הסף וגרסה שהחוק נותן לרשות שיקול דעת, ולכן, מצופה ממנה לבחור בהחלטה המוסרית ולהגן על היוצרים הישראליים. בלית ברירה, רשות השידור חתמה על הסכם הכולל הכרה ב”סעיף תלי”, אולם הייתה זו אות מתה. בפועל, רשות השידור מעולם לא אפשרה לחברי תלי לשמור זכויות. הנושא לא בא על פתרונו עד סגירתה של רשות השידור, חקיקת חוק השידור הציבורי (שביטל את סעיף 38) ותחילת שידורי “כאן” במהלך שנת 2017 (ועל כך בהמשך).

חוק זכות יוצרים

ניתן היה לסכם ולומר שחבלי הלידה של תלי הסתיימו באירוע מכונן זה, ושמעכשיו, חברת התמלוגים של היוצרים יכולה להתפנות לגביה וחלוקת תמלוגים. אלא שאז, שני איומים חדשים וגדולים יותר על קיומה של תלי צצו, הפעם דווקא מכיוון המדינה.

משרד המשפטים הגיש הצעת חוק זכות יוצרים חדשה ובה שינוי “קטן”: הקביעה שהזכות הראשונה ביצירה שייכת למפיק ולא ליוצר. משמעות השינוי היא שיוצרים יאבדו את היכולת עליה עמלנו כל כך הרבה, לשמור את הזכויות לצורך קבלת תמלוגים. ובאין זכויות, לתלי אין זכות קיום.

תלי התגייסה למשימה באופן אקטיבי. מחוסר ברירה ולאור העמדה הבלתי מתפשרת של משרד המשפטים, הציעה תלי נוסחי פשרה מרחיקי לכת, שבאו להבטיח תשלום תמלוגים על דרך הסכם כולל בתעשייה, ובתמורה, לשקול הסכמה של תלי להעברת הזכויות למפיקים. היו על כך דיונים נרחבים בין תלי לבין זכייניות הטלוויזיה, אולם איגוד המפיקים, שחש בטוח בניצחונו, סירב לקבל את הפשרה.

בדיעבד, הסתבר שזו הייתה טעות גדולה עבור המפיקים. תוך כדי הדיונים, הצליחה תלי לשכנע את יו”ר ועדת הכלכלה, משה כחלון, כי מדובר בצעד הרסני שיותיר את היוצר חסר זכויות. הדבר הוביל לשינוי עמדת הוועדה, ובדקה ה-90, בדיון על הנוסח הסופי של החוק, הובילו נציגי תלי לנוסח שחזר והבטיח את הזכות הראשונה ביצירה למחבר.

הממונה על ההגבלים העסקיים ממליץ לסגור את תלי

לאחר שתלי נשמה לרווחה בגזרה זו, היא נאלצה להתחיל ולהתארגן כנגד איום נוסף – סכנת סגירה בשל החלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים (כיום, “רשות התחרות”).

לפי החוק, חל איסור על עצמאים ועסקים להתאגד לצורך תיאום מחירים. נשאלת השאלה, איך פעלה תלי כל אותן שנים? שהרי רוב חבריה הם עצמאיים, כבכל חברות התמלוגים. תלי לא פעלה, חלילה, בניגוד לחוק, אלא שכבר בשנת 2003 דאגה להודיע לרשות להגבלים על פעילותה. הרשות ענתה אז במכתב, שתבדוק את תלי מיד לאחר שתסיים לבדוק את אקו”ם. השנים חלפו ותלי הציגה בפני הרשות להגבלים את כל הנימוקים וההוכחות, מדוע היוצר לבדו לא יוכל לעולם לממש את זכותו לתמלוגים, כמו גם העובדה שאין תקדים בעולם לאסור פעילות של חברת תמלוגים.

בשנת 2013, למרות שאקו”ם קיבלה היתר לפעול כ’הגבל עסקי’, הממונה על ההגבלים, דיויד גילה, הוציא לבית הדין להגבלים, חוות דעת במסגרתה נטען כי תלי היא “הסדר כובל”. או במילים פשוטות: לתלי, כחברת תמלוגים חיה ובועטת, אין זכות קיום. חברי תלי הבינו את ההשלכות של הגזרה: רמיסת מעמדם ופרנסתם של היוצרים ופגיעה אנושה בתרבות המקומית בכללותה. לצד המאבק המשפטי שהובילה תלי להסדרת פעילותה, בחוק, התקיים גל הפגנות ופעולות מחאה אינטנסיבי של ציבור היוצרים, אליהם הצטרפו רבים מעובדי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אנשי רוח ואנשים שהתרבות הישראלית יקרה לליבם.

פגישות בהולות שקיימו נציגי תלי עם חברי כנסת מכל הסיעות, הובילו לכך שבתחילת שנת 2014 עברה בקריאה טרומית הצעת חוק תיקון לחוק הקולנוע (היוזמים היו, בין היתר, יו”ר ועדת החינוך דאז עמרם מצנע, חברות הכנסת מרב מיכאלי וגילה גמליאל) המאפשרת ליוצר של יצירה אורקולית ישראלית לנהל את זכויותיו באמצעות תאגיד לניהול משותף של זכויות.

תלי משלימה את תהליך הסדרתה ומרחיבה את “גבולות הגזרה”

בשנת 2014 בחר דירקטוריון תלי באופירה לובניצקי לתפקיד מנכ”לית תלי. לובניצקי מלאה שורת תפקידים בניהול בתחום האמנות והתקשורת, בין היתר כמנכ”לית ביה”ס הגבוה לאמנות בצלאל. המשימה הבוערת ביותר שעמדה על הפרק: השלמת ההסדרה של תלי. אמנם הצעת החוק שהתקבלה בקריאה טרומית הסירה את האיום המידי על עצם קיומה של תלי, אולם היה צריך להוביל את הצעת החוק אל הקריאה השנייה והשלישית. חשוב מזה, פעילותה של תלי כ’הגבל עסקי’ אושרה מתוקף החוק, אך תנאי הפעילות שלה אמורים להיקבע על ידי רשות התחרות.

המו”מ על התנאים וההגבלות אשר השיתה רשות התחרות על פעילותה של תלי נמשך שנתיים ארוכות, בהן היה על תלי להבטיח שהתנאים יאפשרו לה להמשיך ולייצג ביעלות ובהצלחה את התסריטאים והבמאים מול המשתמשים השונים. בשנת 2016 תלי הצליחה להגיע להסכמות עם רשות התחרות לגבי תנאי הפעילות, ואלה אושרו בפסק דין של בית הדין לתחרות.

מכאן, הדרך הייתה פנויה להרחיב את היקף וסוג המשתמשים, כי כידוע, לא רק ערוצי שידור משתמשים ביצירות תלי. כך למשל, ברחבי הארץ מתקיימות פעילויות רבות בהן יש שימוש ביצירות חברי תלי, וזאת תחת האחריות של הרשויות המקומיות. אחרי שנים של סירוב הרשויות להתקשרות עם תלי, נחתמו הסכמים עם מרבית הרשויות המקומיות. במקביל, נחתמו הסכמים גם עם מכוני כושר ברחבי הארץ.

שני הסכמים פורצי דרך: יו טיוב והשידור הציבורי

בשנת 2017, תלי הפכה לחברת התמלוגים האורקולית השנייה בעולם שחתמה על הסכם רישיון עם גוגל העולמית – חברת האם של יוטיוב, אתר האינטרנט הגדול ביותר לאחסון ושיתוף יצירות אורקוליות. ההסכם עם ענקית הטכנולוגיה אפשרה לתלי לקבוע יתד במדיה החדשה, שהפכה לזירה העיקרית של העברה ושימוש בתוכן האור קולי בעידן הנוכחי; מגמה שכנראה רק תמשיך להתעצם.

הישג היסטורי נוסף שנרשם באותה תקופה, היה הסדרת היחסים בין תלי ובין תאגיד השידור הציבורי. מאז הקמתה של תלי, סירבה רשות השידור להכיר בזכויותיהם של חברי תלי. למרות הסכם שנחתם בשנת 2008, ובו הכירה רשות השידור ב”סעיף תלי”, היא סירבה, בפועל, לאפשר את השימוש בו. עם סגירת הרשות בשנת 2017 החל מו”מ בין תלי ובין ‘כאן’ – תאגיד השידור הציבורי החדש. בשנת 2018 נחתם הסכם בין הצדדים, במסגרתו הגיעה תלי להישג תקדימי, כאשר התאפשר לחברי תלי שיצרו בעבר עבור רשות השידור ונותרו ללא זכויות, לקבל את זכויותיהם, רטרואקטיבית.

ניצחון בבית המשפט העליון

חוק הקלטת הריקה נחקק בשנות השמונים, וקבע כי יינתן ליוצרים, מבצעים ומפיקים פיצוי על עצם העובדה שיצירותיהם מוקלטות על קלטות ריקות. על פי החוק, אקו”ם – החברה הגדולה המייצגת יוצרים, היא שמקבלת מהמדינה את הסכום לחלוקה ואמורה לחלק אותו גם לחברות תמלוגים אחרות. אמנם קלטות ריקות כבר לא בשימוש, אבל במהלך השנים הצטברו סכומים בקופתה של אקו”ם – סכומים שאקו”ם סירבה, באופן תמוהה, להעביר לתלי, בטענה שלתסריטאים ולבמאים אין בפועל את הזכויות הקשורות ל”חוק הקלטת”. תלי פנתה לבית המשפט, אשר הכיר בזכות של התסריטאים והבמאים בגמול. למרות זאת, אקו”ם עתרה לביהמ”ש העליון, אשר פסק סופית, בשנת 2019, שתלי זכאית לשליש מתגמולי חוק הקלטת הריקה. הסכום הועבר על ידי תלי לחבריה, לפי מפתח שימושים שנקבע על-ידי הדירקטוריון.

מיד לאחר הזכייה, בחרה תלי להשאיר מאחור את משקעי העבר, ויזמה, בשיתוף עם אקו”ם וחברות אחרות, דרישה מהמדינה לעדכן את הגדרות ההקלטה, בהתאם לשינויים הטכנולוגיים. בנוסף, תלי והחברות האחרות מנסות להוביל שינויי חקיקה, אשר ירחיבו את תכולת החוק למדיות העתקה חדשות. בשל המשבר הפוליטי בשנתיים האחרונות, התעכבו ניסיונות אלה.

עם המבט קדימה: העתיד טמון באינטרנט

החל ממינויה, הובילה לובניצקי, בתמיכת דירקטוריון תלי, מדיניות שמפנה את עיקר המאמצים בגיבוש פתרונות להבטחת זכויות היוצרים והתמלוגים במציאות החדשה – מציאות שבה הטלוויזיה הקלאסית מאבדת יותר ויותר צופים לטובת הרשת וטלוויזיות מבוססת אינטרנט; כשבמקביל, הרגולציה מגינה פחות ופחות על התוכן המקורי.

ההכנסות מתוכן מקורי הולכות וגדלות, רשתות סיבים מנגישות לכל צרכן את היצירות הללו והרשתות החברתיות מפיצות אותן בקצב אדיר. אולם, באופן חסר היגיון, חלקם של היוצרים בפירות הכלכליים של התוכן המקורי הולך וקטן.

בשנת 2018 תלי התערבה והשפיעה על נוסח תיקון מספר 5 לחוק זכות יוצרים. הצעת התיקון המקורית, כפי שהוגשה, התעלמה מהחידושים הטכנולוגיים שפוקדים את שוק השידורים. חמור מכך, היא הציגה את ספקיות האינטרנט כאדישות ופסיביות בהעברת התוכן לציבור ופטרה אותן מאחריות להעברת התוכן. במשך כשנתיים פעלה תלי נמרצות להטמעת השינויים ההכרחיים בהצעת התיקון, יצרה חזית רחבה וחזקה עם כל ארגוני היוצרים והובילה לכך שוועדת הכלכלה של הכנסת אישרה, בסופו של דבר, את תיקון מספר 5 לחוק היוצרים בהתאם לשינויים שהגישה תלי, אשר הביאו בחשבון את השינויים הטכנולוגיים התכופים בעידן הנוכחי.

בימים אלה ממשיכה תלי, ללא לאות, לעמוד בקשר עם חברות תמלוגים בארץ ועם CISAC – הארגון העולמי לחברות תמלוגים, וכן, לאסוף מידע ולהגיב במהירות וביעילות למציאות החדשה, כדי להבטיח לחבריה התסריטאים והבמאים את מקומם ומקומה של יצירתם בעולם החדש.