אתם שואלים, דניאל לפין עונה

אנסטסיה מיכאלי מצחיקה אותו ונהגי מוניות נותנים לו השראה. הפעם גולשינו הפנו קושיות לתסריטאי, המחזאי והמתרגם דניאל לפין. וכך הוא ענה
דניאל לפין הוא תסריטאי, מחזאי ומתרגם. יצר את הסדרה בת 9 העונות "החיים זה לא הכל"; כתב ל"יצפאן", "זהו זה", "לילה גוב" ועוד; בין מחזותיו: "המצליחים" עם מיכאל גורביץ'; בין תרגומיו: "הנהג של מיס דייזי", "שלושים ותשע המדרגות", "טובים השניים", "שחק אותה סם" ועוד.

מה הסוד של כתיבה קומית בעיניך?

"אין סוד ואין נוסחה. כותבים. במהלך השנים לומדים כמה טריקים, לומדים מה זה גאג חוזר, איך לכתוב קאט מהיר מסצנה אחת לזאת שאחריה, ועצם הקאט זה פאנץ', אבל במהות, אין שום סוד נסתר שזקני הקומדיה מלמדים באיזה חדר נסתר.

מה כן יש? התבוננות. תתבוננו במצב שמצחיק אתכם במהלך יום בחייכם, לכו הביתה ותרשמו את הסיטואציה בפרוזה או בדיאלוג. לפעמים זה יכול להוות בסיס לתסריט שאחרי המון שכתובים, אותה סיטואציה מקורית כבר איננה. 

לפני שנים לקחתי מונית ולנהג היה צורך בלתי נשלט להביע דעות פוליטיות. הוא היה כמעט פרודיה על נהג המונית הטיפוסי. אלו היו ימי ממשלת רבין, והאיש כעס מאוד על השמאל ש'השתלט על המדינה', לדבריו. תוך כדי פקק באיילון בדרך להרצליה הוא צעק: 'עוד מעט יהיו בחירות, וכל מה שאתם בשמאל עשיתם למדינה יחזור אליכם כמו בורגראנץ''. זהו, זו הייתה כבר דמות שאכלסה אינספור מערכונים".

ממה אתה הכי נהנה: מכתיבת תסריטים, כתיבת מחזות או תרגום?

"הנאה זאת מילה שקשה לי לשייך לכתיבה. כתיבה זאת בדידות בעיקר, ולפעמים גם בהלה. במיוחד כשיש דדליין ומסך ריק. לבד מול מסך ריק. צריך למלא אותו במילים. האם יצליח לי? אין ברירה, יש דד ליין ויש אוברדראפט.

אבל בכל זאת, יש  הנאה בפיצוח תסריט. לייצר תסבוכת ולפתור אותה. 

מחזה או תסריט? היות ועיקר העיסוק שלי זה כתיבת תסריטים, אני אגיד שכתיבת מחזה נותנת יותר מזון רווי קלוריות לנשמה. המילה הכתובה בתיאטרון זוכה ליחס יותר מכובד מאשר בטלוויזיה.

תרגום זה כמו ליילד תינוק של מישהו אחר. זה בעיקר עיסוק מקצועי שדורש 99 אחוז מיומנות ואחוז כישרון. כמו כל דבר אחר כנראה". 

מה היצירה שלך שהכי קרובה ללבך ומדוע?

"בקטגוריית היצירות הקרובות - כמעט כולן. לגבי היצירות הרחוקות - לולא הצורך להתפרנס, לא הייתי לוקח אותן על עצמי".

מה ההיבטים האוטו-ביוגרפיים של "החיים זה לא הכל"? איך היא נולדה?

"'החיים זה לא הכל' נולדה אחרי שעבדתי במהלך שנות ה-90 כעט להשכיר בתוכניות בידור ומערכונים. בער בי הרצון לעשות את זה נכון. כלומר, לנהל סדרה באופן תקין. לקיים חזרות מסודרות. להגיע ליום צילום ושהשחקנים יידעו את הטקסטים בעל-פה. סדרה עם חזון הפקתי מאוד ברור. נשמע מובן מאליו, אבל זה לא כך. גם היום אני נתקל בשחקנים שמגיעים חפים מטקסט. זה לגבי המישור הטכני-הפקתי.

"לגבי התוכן, 'החיים זה לא הכל' נולדה תחילה כסדרת נקמה. היו כמה אנשים בחיים שלי שהיה בי צורך להחזיר להם בעיטה על הסיוטים שהם העבירו אותי. בשלב הראשוני זה היה בעיקר בתחום העבודה. עם השנים גיליתי שהסדרה הזאת מאפשרת נקמה בכל מי שעצבן אותי באותה תקופה. מדי פעם לא טשטשתי את הדמויות מספיק, כך שאנשים נפגעו. לא דבר חכם. אם אתם רוצים לנקום במישהו, תרחיקו עדות. היו מקרים שאנשים נפגעו ומצאתי את עצמי מתנצל ושולח פרחים. המון פרחים וזרים גדולים. גודל הזר לפי גודל העלבון, והיו כמה זרים במאות שקלים.

"מעבר לכך, ישנם אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים בסדרה. היו אירועים שקרו לי שהפכו לפרקים. חלקים מהסיפור הכללי עוקבים אחרי מהלך החיים שלי, ולא רק שלי. מהעונה השנייה ואילך הצטרפו כותבים נוספים שסיפקו אלמנטים ביוגרפיים משלהם. חיים אידיסיס, עמית ליאור, גאיה וילדמן ועופר קניספל עבדו איתי בכתיבה, וכל אחד הביא את העולם שלו. עופר, למשל, הגיע יום אחד לפגישת עבודה ותכנון לפני תחילת הכתיבה של  עונה 7 בפנים קודרות. שאלנו לשלומו, והוא אמר שנורא. שאלנו מדוע, ואז הוא פרש בפנינו את מר גורלו, 'אשתי הראשונה לשעבר ואשתי השנייה לשעבר נהיו חברות'. 'נו, זה מצוין', אמרנו, 'מה אתה מעדיף, שהן יריבו. זה טוב לילדים'. 'הן נוסעות יחד לחו"ל ומשאירות את ארבעת הילדים המשותפים של כולנו איתי. איך עושים דבר כזה?! שתי הגרושות שלי יחד בחו"ל?! על מה הן מדברות?! זאת מזימה נגד השפיות שלי?! מה, הן משוות ביצועים שלי?! איך אפשר לחיות ככה!' 

"והנה עופר הביא לנו כיוון ברור לעונה 7. דפנה, אשתו לשעבר של גדי נוימן, ומיכל, החברה לשעבר, שתי האקסיות, יעברו לגור יחד שתי קומות מעל גדי. היה כאן דלק מעולה לחצי עונה".

  

"יחזור אליו כמו בורגראנץ'". נהג המונית הפך לדמות במערכונים

האם חשבת לכתוב גם לקולנוע? 

"חשבתי, ומיד גנזתי את המחשבה, אבל מדי פעם היא צצה. היו הצעות במהלך השנים ואף שקלתי אותן בחוסר רצינות רבה. לא יודע למה, אבל אני איכשהו נמנע מזה. נראה לי עולם קשה שאהיה בו זר מוחלט. בקיצור, פחדנות טהורה מונעת ממני להגיע לזה". 

אתה שותף בכתיבת הגרסה האמריקאית של "החיים זה לא הכל". במה שונה ההפקה שם מההפקה בארץ?

"ראשית צריך להבין מה זה אומר שסדרה ישראלית נמכרת לארה"ב. ישנם שלבים רבים וסיזיפיים עד שמגיעים למילה המיוחלת 'הפקה'.

"בשלב הראשון מוכרים 'אופציה' לחברת הפקה. איך זה קורה? אנשים טובים בעלי אינטרס לשווק מוצר ישראלי בארה"ב נוסעים ללוס אנג'לס ומראים לגופי הפקה חומר. במקרה של 'החיים זה לא הכל', שרון שפאנד מרשת ונועה תשבי הראו טריילר של הסדרה לחברות ההפקות סוני, פוקס (חברת ההפקה, לא הגוף המשדר) ולעוד מפיק שאת שמו שכחתי. קיבלנו הצעות מסוני ומפוקס. יחד עם הסוכן האמריקאי שמייצג את רשת בארה"ב, אדם ברקוביץ' מסוכנות CAA, הוחלט ללכת עם סוני. סוני קנתה אופציה. מה זה אומר? שאסור לנו למכור את זה לשום מפיק אחר לתקופה של שנה עם אפשרות לחדש את האופציה לעוד שנה. המדובר בערך ב-10,000 דולר שמתחלקים בין רוב תושבי מדינת ישראל. 

"עד כאן שלב א'. בשלב הזה אפשר להגיד שהסדרה נמכרה בארה"ב? לא יודע. אני לא חושב.

"הלאה. סוני מחפשת לצרף לפרויקט כותב מקומי. האמריקאים לא ייתנו ליוצר ישראלי לכתוב פיילוט. ברוב המקרים יעדיפו שהיוצר הישראלי ייתן שירותי ייעוץ בלבד, וכתיבת הפיילוט תופקד בידיו של תסריטאי אמריקאי בעל וותק. אני, מגלומן נודניק שכמוני, דרשתי להיות שותף בכתיבת הפיילוט. בכל זאת, אני קצת מכיר את הסדרה. אמרו לי לא להתעקש כי זה לא יקרה. לא ממש התעקשתי, אבל זה קרה. הכירו לי את מייק סייקוביץ', תסריטאי מוכר שכתב לסדרות כמו 'חברים' ו'חוקי המשחק'. הוא, איש חביב שכמותו, הסכים לכתוב את הפיילוט יחד איתי. 

"אבל לפני שניגשים לכתיבת התסריט עושים פיץ.  מה זה פיץ'? הולכים המפיקים והיוצרים העתידיים לגוף שידור (network) ומספרים לאנשי מחלקת הקומדיה שלהם על הסדרה המופלאה והמרתקת שהם רוצים ליצור. אם אהבו בגוף השידור, הם מזמינים פיילוט כתוב. רק לצורך המחשת הסיכויים, מחלקת קומדיה של רשת רגילה שומעת 400 פיצ'ים ומזמינה 50 פיילוטים כתובים על הנייר. מתוך 

50 התסריטים הכתובים האלה, היא תפיק 6- 10 מהם, ומתוך זה היא תפיק עונה ראשונה מ-5-3, ומתוך הקבוצה האחרונה הזאת, אחד, אולי שניים, יגיעו לסוף העונה, ואם הכוכבים יאירו, יזמינו עונה שנייה. סיכויים קטנים מאוד. תחרות אדירה. בכל אופן, מייק, אנשי סוני, הסוכן שלנו, נועה תשבי ואני עשינו פיץ' ל- CBS  בסוף אוקטובר 2011. נהוג לעשות פיץ' לכל הרשתות, אבל היות ואנחנו הגענו בסוף עונת הפיצ'ים, כספי הפיתוח נגמרו. כשמדובר בכספי פיתוח, הכוונה היא לעשות מילוני דולרים. בכל אופן, CBS קנו את הפיץ' והזמינו פיילוט כתוב. עד כאן שלב ב'. 

"האם בשלב הזה אפשר להגיד שהסדרה נמכרה לארה"ב? לא נראה לי. 

"כתבנו את הפיילוט וחיכינו מתוחים ומודאגים. כעבור חודשיים בערך קיבלנו תשובה: נינה טאסלר החליטה שהם מוותרים (טאסלר זאת ההיא שמעל ראש מחלקת הקומדיה שקנתה את הפיץ' שלנו. תמיד יש מישהו מעל מישהו. המטרה של כל אחד במשחק הזה היא לא לעצבן את ההוא או ההיא שמעליו). בקיצור, לא יצלמו פיילוט על פי התסריט שכתבנו. אכזבה. ייאוש. עצב. 

"בשלב הזה ברור שאפשר להגיד שהסדרה לא נמכרה לארה"ב.

"לקראת עונת הפיצ'ים הבאה, זאת שמסתיימת עכשיו, הוחלט בסוני לנסות למכור את הפורמט לגוף שידור אחר. בתחילת אוגוסט התכנסנו, אותה קבוצה מאוקטובר ,2011 וישבנו במשרדי ABC  ו- NBC. שתי הרשתות רצו לקנות את הפיץ'. בסוף החליטו אנשים שמבינים הרבה יותר ממני בתחום הזה למכור ל-ABC. אז הנה אנחנו שוב במשחק. מייק ואני כותבים פיילוט חדש (אי אפשר להשתמש בקודם, זה נחשב רכוש של CBS) ומקווים לטוב.

"בכל אופן, כל ההקדמה האינסופית הזאת נועדה להבהיר במה מדובר כשאתם קוראים ידיעה בעיתון: 'עוד סדרה ישראלית נמכרה לארה"ב'. זה הזמן להסיר את הכובע ולקרוא הידד ל"בטיפול", "חטופים", רמזור" ו"האקס המיתולוגי". אלו הן הסדרות הישראליות שעברו את כל המסלול והגיעו לשידור. אפילו אם הן הורדו מלוח השידורים לפני סיום העונה, הן הגיעו לשידור וזהו הישג עצום שגם האמריקאים מודעים לו.

"ועכשיו לעצם השאלה: השוני בהפקה בין ישראל לאמריקה. כפי שניתן להבין מהמגילה שכתבתי למעלה, לא ממש התנסיתי בהפקה של חומר שלי, אבל כן צפיתי מהצד. בשבועיים ששהיתי באולפני סוני כשעבדנו על הפיץ', ובשבועיים נוספים ששהיתי שם כדי לכתוב את הפיילוט, ראיתי כיצד מפיקים כמה פרקים מ'חוקי המשחק', סדרה שבה מתפקד מייק סייקוביץ' כתסריטאי ראשי. אז מה השוני? 

"אז ככה, אין קשר. זה מתחיל בכסף ונגמר במסורת טלוויזיה, שבישראל עדיין נמצאת בחיתוליה. למשל, שחקן שעובד בסדרה באמריקה, עובד רק בסדרה. אם הסדרה מצליחה,  אפילו אם מדובר בהצלחה בינונית, זה מבטיח את עתידו הכלכלי וגם את עתידם הכלכלי של ילדיו ונכדיו. ואם הסדרה ממש מצליחה, של ניניו ועוד דורות רבים עד קץ כל הימים. 

"בישראל, לעומת זאת, המילה השלטת בהרכבת יום צילום היא 'אילוצים'. שחקן ישראלי לא יכול להתפרנס רק מסדרה אחת. הוא יעבוד בתיאטרון, בהפקות טלוויזיה נוספות ובחלטורות. 

"רק מפיק בפועל יצירתי במיוחד, בעל תואר דוקטור במתמטיקה ותורת המשחקים  ובעל סבלנות אינסופית, יצליח להרכיב יום צילום מפאזל האילוצים שמוגשים לו על ידי השחקנים שמתרוצצים ממקום למקום. 

"בנוסף לכך, בהפקת  סיטקום מולטי- קאם (סדרת אולפן עם מספר מצלמות) יצלמו שני פרקים בשבוע, לפעמים קצת יותר. בעולם האמיתי, קרי, ארה"ב, אין חיה כזאת. יצלמו פרק לשבוע שעשו עליו חזרות במשך שבוע שלם. הצילומים מתבצעים מול קהל חי שבא לראות משהו הדומה להצגה. בישראל נפגשים בשש וחצי בבוקר ופותחים מצלמות בשבע ומצלמים רצוף עד שבע בערב, והקהל היחיד שנמצא זה אנשי הארט וההפקה שמצליחים לא להירדם במהלך המסע המתיש הזה. 

"פרק בסיטקום ישראלי יעלה 50- 80 אלף דולר. בארה"ב, המחיר ההתחלתי יהיה 400 אלף דולר. פרקים בסדרות מצליחות יגיעו בעונות מתקדמות ל-10-8 מיליון דולר. בקיצור, אנחנו עם קטן מוקף אויבים, ובכל זאת אנחנו מצליחים לעניין את העולם הגדול בדברים שאנחנו מייצרים פה, כך שלא הכל זה כסף. רק הרוב".

מה הקושי הכי גדול שנתקלת בו בכתיבה לטלוויזיה?

"אילוצי שחקנים (ראה למעלה), אילוצי תקציב, אילוצי דדליין. בקיצור, כל מה שקשור בכתיבה מקשה על הכתיבה (יש היגיון במשפט הזה, רק לוקח זמן להבין)". 

מה מצחיק אותך?

"פעם ליברמן הצחיק אותי. היום פחות. הנה רשימה חלקית ואקראית: האחים מרקס, ג'קי מייסון, 'אוכפים לוהטים' של מל ברוקס, מל ברוקס בכלל, מוני מושונוב, 'הכל נשאר במשפחה', 'המופע של לארי סנדרס', הסרט 'חמים וטעים', שלמה בראבא, 'מלכוד 22' (הספר. הסרט טראגי), ג'יימס תרבר, אלי יצפאן, לואי סי- קיי, 'סיינפלד', רמי ורד, יצחק שמיר, נייס גיא, יוני להב בשיחות טלפון, ישראל קטורזה, באסטר קיטון, ג'ורג' קרלן, אנסטסיה מיכאלי (קומיקאית שמקדימה את זמנה). מחר אתם תקבלו רשימה אחרת". 

האם לדעתך יש דברים שאסור לצחוק עליהם, או ש"בדיחה טובה מקדשת את הכל"?

"אם זה מצחיק, אז מותר לצחוק על זה. בדיחה בחוסר טעם בדרך כלל לא תהיה מצחיקה, ולכן מראש הסוגיה המוסרית 'מה, מותר לצחוק על הכל', לא תהיה רלוונטית". 

מצחיק אותו.  מל ברוקס

איזו ביקורת שקיבלת הכי נחקקה בזיכרונך?

"אני חייב להבהיר משהו: אם אני אקבל 100 ביקורות טובות וביקורת אחת איומה, אני אזכור את האיומה. אדפיס אותה, אסתובב איתה בתיק, אכין עותקים לחברים. כל פעם שמישהו יגיד, 'וואו, איזה יופי של ביקורות קיבלת', אני מיד אשיב, 'כן, את הביקורת הזאת ראית?!' ואז אשלוף את האיומה. רובנו ככה. פרצוף חמוץ אחד מחריב את כל החגיגה. 

"קיבלתי הרבה ביקורות, גם בתיאטרון וגם בטלוויזיה. חלקן טובות, חלקן מזעזעות. הביקורת המוזרה ביותר שקיבלתי הייתה של ירון פריד ב'הארץ'. הוא כתב על פרק 100 (עונה 7), שכפי הנראה הוא לא ראה, אבל בכל זאת כתב עליו, שזה דבר די מקובל במחוזותינו. בכל אופן, פריד (שניסה להיות מתרגם תיאטרון וקיבל ביקורות איומות וכמעט התרסק נפשית בשל כך) כתב על פרק 100 שאין בו חדש (או משהו כזה, לא זוכר במדויק). אכן בשמונה הדקות הראשונות לא היה בו חדש. אחרי הדקה השמינית (אולי התשיעית, אל תתפסו אותי במספר) שברנו את הקיר הרביעי, וזה הפך לפרק של מאחורי הקלעים, ללא צחוקים, כשהשחקנים משחקים את עצמם. הפרק למעשה הראה איך ההפקה של 'החיים זה לא הכל' לא מצליחה להרים את פרק 100. אפשר להתווכח אם זה טוב או לא, אבל אי אפשר להגיד שזה עוד פרק רגיל. לאחר מכן הוא השווה אותנו ל'סיינפלד'. כל המבקרים שרצו לקטול אותנו השוו אותנו ל'סיינפלד'. זה כמו להשוות תקליט של משינה ל'אבי רוד' של הביטלס. אז הוא השווה, גם בזה לא היה חדש ולגם לזה הורגלנו. היציאה המקורית של פריד הייתה שהוא כתב על פרק 100 של 'סיינפלד' ולאחר מכן על העונה העשירית של 'סיינפלד'. מה לעשות, לסיינפלד לא היה פרק 100. במקום פרק 100 הם שידרו לקט. ובנוגע לעונה העשירית - לא הייתה עונה עשירית לסיינפלד. מה לעשות, הם הגיעו לתשע עונות, אלא אם כן פריד יודע משהו ששאר העולם לא יודע. לדעתי, פריד פשוט לא כל כך מבין בטלוויזיה, מה שלא מנע ממנו לכתוב, בדיוק כמו שחוסר מיומנות בתרגום לא מנע ממנו לתרגם.

אחח, זה היה טוב!" 

היית "נותן" לילדיך לעסוק בתחום?

"מכאן אפשר להסיק שהילדים שלי מקשיבים לי? (כולל הבן שלי בן השלוש וחצי) חוץ מזה, איזה הורה יכול לאסור על ילדיו לעסוק בתחום מסוים? ולעצם העניין, אשמח אם הם יעסקו בתחום הזה, אם זה עושה להם טוב. לצד דדליינים למכביר ואילוצים על גבי אילוצים ועוד אינספור נושאים לקיטור, לא הייתי מדמיין את עצמי בתחום אחר, כלומר, עובד בעבודה אמיתית, כמו בתעשייה האווירית למשל, וסליחה לאחי, רואה החשבון".

איפה אתה כותב ובאילו תנאים? כמה שעות ביום?

"אני כותב בחדר העבודה שלי בבית בתנאים סבירים בהחלט. כמות השעות: תלוי בכמות העבודה ובדדליין המרחף מעל ראשי. ככל שהדדליין מתקרב, כמות השעות גדלה באופן פרופורציונלי. אני כותב בבוקר, בלילה, לפעמים ביום. עדיף בלילה. מאוחר בלילה כשהסחות הדעת מעטות. כשציוץ הציפורים נשמע, ברור לי ששרפתי עוד לילה על משחק מחשב מיותר, ואז אני מתחיל לכתוב באמת". 

על מה אתה עובד בימים אלו?

"על כל מיני שטויות". 

עם איזה יוצר היית רוצה לשתף פעולה?

"לואי סי-קיי, פרנץ קפקא, מל ברוקס, אריסטופנס, וודי אלן ועוד כמה".

מה היית רוצה לראות ביצירה בארץ, שכיום אין מספיק ממנו?

"קומדיות ודרמות שמגיעות לעונות 5, 6, 7 ו-8. אפשר גם 9". 

איזה יצירות ויוצרים משפיעים על הכתיבה שלך?

"ראה תשובה לשאלה 'מה מצחיק אותך?'"

לדעתך, מה הצעד שצריך לנקוט כדי למנוע הפרה של זכויות יוצרים ברחבי הרשת?

" לפנות לעורך דין טוב שמבין בזה ובטח לא אליי".

 רוצים גם אתם לשאול את דניאל לפין שאלה? צרו עמנו קשר כאן